10 דקות לפני הדלקת נרות "קופת העיר" מריצה טכנאי בכיר לעיר העתיקה בצפת

בין הזמנים של אב, צפת עיר הקודש. המנגינות הקסומות של צפת, אויר ההרים, הקול החרישי של 'לכה דודי' העולה מן השדות – כל אלו אינם מדברים ביותר ללבם. הם גרים שם. בשבילם – צפת היא עיר של עליות ומורדות, הרים לטפס בהם ומדרגות על גבי מדרגות לדלג עליהן במרוצה. צפת של מכולת ושל צרכניה, תחנת אוטובוס וחלב מתנובה, ולא משום מחבצה מקומית. אבל גם הם, כמו חצי מבתי ישראל לפחות, אורזים חבילות וארגזים ועוברים דירה, כשהיעד הוא העיר העתיקה של צפת. בשבילם העיר העתיקה היא סגנון קצת אחר של מגורים. זה הכל. המעבר אינו מנוקד בטיפות התרגשות וציפייה. עוברים כי צריך.

פנינה רוצה לקחת את כל הבית, שלמה מנסה לעצור: "הדירה של אבא שלי כל כך קטנה… לא יהיה מקום לארגזים! או, אם את בוחרת, ישנו הארגזים בדירה ואנחנו נשאר בחוץ". פנינה נכנעת ומחזירה חלק לארונות, מסדרת יפה. עוד מעט יבואו שוכרים לדירתם הצפתית. הם עצמם יבלו את השבועות הקרובים בדירה הקטנה והעזובה של השווער, עליו השלום. קשה להגיד שהיא מאוד מתלהבת, אבל מה לא עושים כדי לעזור בכלכלת המשפחה הגדולה. שלמה מנסה לשפר את מצב הרוח, וכשבאים לבית הקטן שיד לא נגעה בו זה שנים רבות – הוא מפשיל שרוולים ומתחיל לקרצף.

תוך כדי, הוא חש זרם חשמל עובר במים. תחילה היה בטוח שהוא מדמיין, אבל הזרם שב והיכה, והוא נרתע.

"הצילו, זה מסוכן" הוא אמר בבהילות. "יש חשמל במים! הרגשתי פעמיים!" פנינה באה מהר מן המטבח הזעיר, שם עסקה בבישול לשבת.

"עובר חשמל במים! זה מסוכן מאוד!" שלמה הביט בברז ביאוש. "יום שישי, מה אנחנו עושים עכשו?"

"אולי הוא מגיע מהבוילר? אם הבעיה רק פה, אולי נמצא מוצא". הם עברו ברז ברז. החשמל היה גם שם. עובר בתוך הזרם, מתעתע, אבל אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. שלמה חייג אל חברת החשמל, מרגיש כי משהו בחוסן הפנימי שלו עומד להשבר. להגיע עד כאן, לצלוח את ההתמרמרות של כולם, להביא את כל החפצים, להשכיר את הדירה – מה יעשה עכשו? לאן יקח את משפחתו? לרחוב? בית מלון לשבת אחת עבור כל המשפחה יעלה כמעט כמו כל מה שיקבל עבור השכרה של שלושה שבועות, אם ימצא בכלל מקום פנוי. צפת מופצצת עכשו באורחים מכל הארץ…

"תוריד את הפקק הראשי", אמר לו המוקדן מעבר לקו. "אל תשתמש בחשמל וגם לא במים. חשמל חי, סכנה איומה! אני שולח אליך מיד צוות חרום".

פנינה המשיכה להוציא דברים מהמזוודות ולארגן את הדירה הפצפונת. בקושי היה מקום להסתובב בה. המקרר הישן של 'פרידמן', אלטע זאכן אמיתי, לא הכיל אפילו רבע ממה שמשפחה ברוכת נפשות צריכה. אבל מקרר בלי חשמל – – -מילא. אפשר לשים בארון. זה כבר אותו דבר.

נקישות עזות על הדלת הקפיצו אותם. חשמלאי בסרבל צהוב תקע את הראש פנימה: "זה אתם, עם החשמל במים? אמרו לי ילדים קטנים! יום שישי, סתם עבדו עלי, סתם". כאילו נקראו, נעמדו כל הילדים בשורה. ממילא לא היה מקום אחר לעמוד בו, בדירה הזעירה. "מספיק ילדים יש לנו, אדוני?" שאל שמוליק ועיניו נצצו במשובה. "זה מספיק לך, או רוצה עוד כמה?" עיניו של החשמלאי התגלגלו בחוריהן וכל המשפחה פרצה בצחוק. החשמלאי הרים לרגע את

הכפתור הראשי וניגש לברז, מציע לילדים לרדת לשחק למטה קצת. בינתיים. אבל אף ילד לא זז. "חשמל חשמל, צודקים" הוא פסק את פסוקו אחרי רגע. בדק פה, בדק שם, תחב את המכשירים שלו לכל מיני חורים וסדקים, הביט, הקשיב, התרכז. שלמה ופנינה עקבו אחריו ותקווה זוחלת בליבם. השעון התקדם ללא מעצור. החשמלאי הזדקף: "הדירה הזו נקיה. הבעיה בדירה אחרת בבנין הזה… תכף אראה מאיפה. אני יוצא מכאן, סוגר לכם את השיבר ומנתק את החשמל לדירה. כשנפתור את הבעיה – נחזיר".

"זה… זה יהיה היום?" האויר כבר נסחט מראותיה של פנינה.

"תתפללי." החשמלאי אסף את מכשיריו ויצא, משאיר אותם בדירה החשוכה, המלוכלכת, שעכשו לא זרמו בה לא מים ולא חשמל.

"מוכרחה להגיד שזה מתאים למקום הזה", אינפפה לאה'לה, הבת הגדולה. "מים זורמים וחשמל שייכים לעידן החדש… הדירה הזאת שייכת לימי הביניים". קולות של ויכוח רם במעלה המדרגות הריצו את כולם לדלת.

"אני לא פותח, לא פותח! זה בית שלי, אני לא לדעת מי אתה, אני לא לדעת מה אתה רוצה!" הרוסי מלמעלה, שכן זקן, חסם בגופו את פתח ביתו. קולו התגלגל במדרגות, מעובה, חורק. קול טריקה עזה היה ההמשך. החשמלאי נשאר נבוך מעברה החיצון של הדלת. הוא ניסה לנקוש עוד פעם, אבל עכשו פתח הזקן רק חריץ. הדלת היתה מוגנת היטב בשרשרת בטחון.

"לך מפה! לך, אני לקרוא למשטרה! אין אף אחד מיכנס בבית שלי!" החשמלאי הביט בו ובהם, חליפות.

"התקלה אצלו בבית, הוא לא נותן להכנס". כאילו שהם לא ראו בעצמם.

שלמה ניסה לעלות ולדבר על ליבו, אולם הזקן היה חשדן וסרבן. הדלת תשאר נעולה ויהי מה. השכן האחרון בבנין ידע להגיד שלרוסי הזקן אין קשר עם איש. הוא לא עוזב את דירתו אלא פעם בשבוע לקנות כמה מצרכי מזון, ותו לא.

"משטרה זה רעיון טוב…" אמר החשמלאי, מהורהר. "הוא נמצא בסכנת חיים, גם אצלו עובר חשמל בתור המים. המשטרה תאלץ אותו לפתוח. זו חובתה". לאיש לא היה נעים לחשוב על כפיה ואילוצים. השעון התקדם והלך. השבת התקרבה. פנינה סיימה לבשל (נס שיש גז – – – כבר שום דבר לא מובן מאליו) בעזרת ארגז מים מינרליים שלאה'לה הביאה מהמכולת למטה, אבל איש מהם עוד לא התכונן לשבת, ולא היה להם שמץ של מושג אין לערוך את השבת בלי חשמל ובלי מים זורמים. בדירה הצפופה והמיושנת זה היה נשמע קרוב לסיוט.

כמה שעות עברו, ומה שהתקדם בבנין היה רק רכב שיטור שחונה בחזית, ושוטר שהחליט שמנסים להמתין, בטרם יפרוץ לדירתו של השכן העקשן. פנינה היתה על סף דמעות.

"עוד שעה שבת. השוטרים פה, חברת החשמל פה… בלי מים ובלי חשמל, מה יהיה אתנו?" שלמה שתק. וכי מה הוא יכול להגיד? המבטים העצבניים בשעון לא הניבו שום דבר, רק רמת הלחץ והתסכול עלתה ועלתה.

"לזקן לא מפריע להיות בלי חשמל ומים? הרי ניתקו גם לו". שלמה דיבר אל עצמו, מרגיש את הטינה עולה בו.

"ברוסיה הוא חי כל השנים בלעדיהם, כנראה", ענתה לאה'לה, חשוקת שפתיים. "זה לא מזיז לו. הוא אמר לשוטר שרק על גופו המת יצליחו להכנס אליו. במקום שהוא יפחד מהשוטר – השוטר מפחד ממנו". הבית החשוך היה מיואש, מיואש לגמרי.

שלמה ירד לדבר עם החשמלאי. שבת כבר כמעט כאן. עוד חצי שעה מדליקים נרות. "אני לא הולך מפה", אמר לו האיש בסרבל הצהוב. "אסור לי לעזוב בית במצב כזה. זו סכנת חיים. אני כאן עד שנתקן את התקלה". צבעי השקיעה נמרחו כבר על השמיים, אבל שלמה לא ראה אותם. הוא רק ראה את השעון – – –

"מאה ושמונים שקלים ל"קופת העיר". אנא השם, הושיעה נא!" המילים פרצו ממנו בלי שליטה. "לא יודע על מה להתפלל אפילו… עוד מעט שבת! לא רוצה חילול שבת, לא רוצה שבת חשוכה ומרירה כזאת, אבל אקבל על עצמי מה שתכננת לי… אני מאמין שהכל בידיים שלך, אתה יכול הכל… אולי הצדקה תפתח לי שערי רחמים?"

זה היה רגע חזק של חיבור להשם, ושלמה חש ששכינה יורדת עליו. יהיה מה שיהיה, הוא נתון בידי השם. הכל מתוכנן מראש. אין זו תקלה, רחמנא ליצלן… אולי זהו נסיון – והוא יעמוד בו כמיטב יכולתו. לבו התרחב, ועיניו שוב קלטו את המרחב. בועת הלחץ התמוססה לגמרי, ושוב הוא עמד על רגליו.

תוך כדי, הוא רואה את החשמלאי מחייג. שיחה קצרה, דקות אחדות של המתנה, ורכב פרטי קטן נראה מגיח מקצה הרחוב. טכנאי בכיר יותר, בבגדים אזרחיים, מחוץ לשעות העבודה…

החשמלאי אמר לו אח"כ, "בעצם לפי הכללים היה אסור להתקשר אליו מחוץ לשעות העבודה, אבל ברגע אחד, כשראיתי את המצוקה, נשברתי, אזרתי אומץ והתקשרתי אליו".

הטכנאי הבכיר שמע בכמה מילים את הסיפור, העיף עין אחת על השוטר היושב ברכבו וקורא בעיתון, ועין שניה אל הקומה השלישית, שבחלונה עמד הרוסי ופניו אטומות וקשוחות. ארגז כלים נשלף, מגעים פה, מגעים שם, דקה של חשיבה מאומצת.

"אולי, אולי", אמר הטכנאי הבכיר. "בוא ננסה." כמה חטים נשלפו מארון החשמל הסמוך, כמה נתיכים עלו וירדו, כמה סיבובים לכאן, כמה לשם. דקות אחדות של עבודה – והוא הזדקף. "ניתקתי את הקומה השלישית. החשמל לשאר הבנין -בטוח, כרגע. כשהזקן יחליט שהוא מתגעגע לחשמל -שיקרא לנו להכנס, ואז נחבר לו." קולו היה מלא סיפוק.

"מגיע לך מדליה, על ההברקה הזאת!" אמר החשמלאי בהערכה. "איך חשבת על פטנט כזה?" "לא יודע, זו באמת לא פרוצדורה שגרתית". הוא כבר היה באמצע לארוז את עצמו. תוך דקה חזרו החשמל והמים לדירה בקומה האמצעית, פנינה ולאה'לה הסתערו על ההכנות האחרונות. מכונית המשטרה הסתלקה ואחריה גם הרכב הלבן של חברת החשמל. רק הזקן עוד נשאר בחלון, סופג את קרני האור האחרונות לפני שישקע בעלטה. –

"אז איך בדיוק הם הצליחו לפתור את הבעיה?" פנינה עוד לא הספיקה להתעדכן. רק אחרי הדלקת נרות היא נפנתה לשאול את השאלה המסקרנת.

"מאה שמונים שקלים ל"קופת העיר", והבעיה נפתרה תוך עשר דקות". ענה שלמה, נפעם עדיין. "יש דברים שאי אפשר להאמין עד שלא רואים בעיניים. החשמלאי טרח פה מעשר בבוקר – והבעיה נפתרה עשר דקות אחרי התרומה. את יכולה להבין את זה? אני לא!"

הוא לא. אבל הוא כן. הוא זכה להצטרף לעלון הישועות של "קופת העיר". כמוהו זכו עוד אנשים שגם הם לא האמינו. היום הם כבר כן. אלו שמאמינים מלכתחילה פשוט לא עוברים את הסיוט הזה. הם נותנים כבר בהתחלה….

"פתאום" החשמלאי קבל אומץ להתקשר לא לפי הכללים.

"במקרה" הטכנאי הבכיר היה פנוי.

"בפרץ נדיבות" הוא הסכים להגיע.

ו"במומחיות מיוחדת" הוא נתק רק את הדירה ההיא.

אצלנו קוראים לכל זה במילה אחת – צדקה לקופת העיר. הקופה של גדולי הדור.